home לוח מודעות
news
society
faq
info base
donations
tourism
ms kids
society header

לוח מודעות

לזכרם של חברנו - "יהי זכרם ברוך"


וישוב העפר על – הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל- האלהים אשר נתנה (קהלת יב, ז)


עמיחי איטקיס ז"ל - עובדיה בן עזרא ז"ל
ירמה מדזיני ז"ל - מזל מנטין ז"ל
וולף איסלר ז"ל - רות לואיס ז"ל
קוסטריץ הרמן ז"ל - רוקסנה מסלר ז"ל
כאמל עזאם ז"ל - יוסף סלים אשקר ז"ל
דרור בר ז"ל - גילה מדר ז"ל
מרדכי רוזנבוים ז"ל

יהי זכרם ברוך

אֶל רַחֲמֶיךָ אוֹתָם אֱסֹף, פְּרֹשׂ עֲלֵיהֶם כְּנָפֶיךָ וְחַבְּקֵם. הַמְצֵא לָהֶם מִסְתּוֹר בְּאָהָלְךָ עוֹלָמִים וְיָנוּחוּ בְּחֵיקְךָ. בְּמַּעֲלוֹת אֱנוֹשׁ נִשְׁמֹר דְּמוּתָם, אַהֲבָתָם כְּזֹהַר בִּרְקִיעֵנוּ אֶת נִשְׁמָתָם צְרֹר בִּצְרוֹר חַיֵּינוּ זִכְרָם הוּא נַחֲלָתֵנוּ

האגודה הישראלית לטרשת נפוצה


השלום והברכה לכל קוראי ביטאון האגודה לטרשת נפוצה


אבי, עובדיה בן עזרא ז"ל, חלה בטרשת נפוצה, בשנת 1988, כשלי מלאו שנתיים. מאותה התקופה שאובחן כחולה, הצטרף לעוד משפחה, משפחת האגודה לטרשת נפוצה.

בחודש אפריל האחרון, עובדיה נפטר.

לשמחתי, ניתנה לי האפשרות לכתוב כמה מילים, וגם לספר קצת על אבי, זכרונו לברכה. את המפגש הראשון שלי, עם משפחת האגודה לטרשת נפוצה, עשינו, אני ואחותי, במפעלי הקיץ שהיא מפעילה. אלו היו בשבילנו הזדמנויות מצוינות גם לנפוש, אבל גם להכיר עוד המון ילדים, עם אותו מכנה משותף, כולם, כמונו, ילדים להורים חולים.

החיבוק החם, מצוות האגודה, מצוות ההדרכה, ומג'נין, שנדמה שכל ילדי החולים הם ילדיה שלה, חיכו לנו כבר שירדנו מהאוטובוסים, בעין גדי בזמנו.

חוויות נפלאות נצורות בי גם ממסע "ילדים צובעים חיים", מסע התרמה ארצי שארגנה האגודה, בו לקחתי חלק.

אם אבי היה חתום על שורות אלה לפני הכול, היה פותח – בתודה. תודה, על שנים של תמיכה, על האוזן הקשבת, וגם על כל החוויות שהענקתם לנו, לילדיו.

איך אוכל להספיד את אבי? לא אוכל לספר לכם על המעלות הנפלאות של אבי, על מסירותו, על חוכמתו, על ידי הזהב שלו, על חוש ההומור שלו, ועל שאר מידותיו הנפלאות בכמה מילים, גם לא בכמה דפים. אולי, בספר בן מאות עמודים. אך אם אצטרך לבחור ולספר על הדבר שהכי אפיין את אבי, אספר על האהבה שהיתה נטועה בתוכו, בתוך ליבו, וקרנה ממנו לכל עבר.

אספר על החיוך הנצחי שהיה נטוע על שפתיו, חיוך רחב ומדבק, ועל צחוק מתגלגל. אספר על העיניים הבורקות, שגם הן, היו תמיד צוחקות. שמחת החיים האינסופית שלו.

החיבוק החם, והלב העדין הרחום והאוהב.

גם בחולי רב ובייסורים, וכשהוא סובל ממחלת ריאות קשה בנוסף למחלתו הבסיסית, אבי המשיך לחייך, לצחוק, ולהעניק כל כך הרבה אהבה לסובבים אותו.

גם כשגופו בגד בו, הוא תמך בי, וחיזק אותי. גם כאשר טיפלתי בו, הרגשתי כאילו הוא, באיתנותו, היה לי למסעד, ולא להפך. אבי היה לי להשראה ולהערצה, בגבורתו ובהתמודדותו האצילית מול חוליו, עם אותו חיוך רחב, גם כשהיה על ערש דווי, ממש עד הרגע בו ליבו נדם.

אין אדם שהכיר אותו, ולא התאהב בו.

אין אדם שהכיר אותו, ולא מתגעגע.

חלק ממני כואב כאב עצום, ומתייסר בגעגועים על הסתלקותו הפיזית מאיתנו, אבל חלק ממני גם שמח, כאשר אני מבין, שהמון אבד ועלה השמיימה, אבל המון גם נשאר איתנו, כאן למטה. אותם ערכים ויסודות שבנו, בונים, ויבנו אותי כאדם, וזיכרונות מתוקים מאבי, שילוו אותי לכל מקום אליו אלך, ועד אחרון ימיי.

לכם חולים יקרים, אאחל את כל הטוב שבעולם. שתבוא עליכם שנה טובה. המון המון בריאות.

שתתמלאו בכוחות נפש וגוף, במאבק האישי של כל אחד ואחד מכם במחלתו. כל אחד מכם מנהל מלחמה קטנה משל עצמו, בגבורה רבה, מישיר מבט אל המחלה, וצוחק לה בפנים, בכל יום מחדש, כאשר הוא קם בבוקר, מתפקד, חי את חייו, וחובק משפחה אוהבת.

מי ייתן והשנה בעזרת השם, רק ידכם שלכם תהיה על העליונה.

צחי בן עזרא,
ובשם בני משפחתי היקרה,
מלכה ושירן בן עזרא.

עובדיה בן עזרא ז''ל

עובדיה בן עזרא ז''ל


ירמה מדזיני ז"ל (1936-2010)


אחד הדברים המרכזיים בחייה של ירמה מדזיני היה נחישותה, לא לתת למחלת הטרשת הנפוצה להכריע אותה, ואכן היא נלחמה בה באומץ למעלה מחמישים שנה.
ירמה נולדה ברמת גן, גדלה בתל אביב, סיימה את בית הספר התיכון "גאולה". לאחר גיוסה לצה"ל היא שרתה תחילה כחיילת נח"ל בקיבוץ הספר דאז תל קציר. בעת מלחמת סיני היא שרתה בצנזורה הצבאית לעיתונות ורדיו. לאחר תום שירותה היא החלה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילת לימודיה איבדה את ראייתה לכמה שבועות וטופלה אז בסטרואידים.
לא ברור אם באותם הימים (סוף 1956) ידעו בישראל על טרשת נפוצה או שלא רצו לספר לה או למשפחתה. מכל מקום, ראייתה שבה אליה אבל נותרה צלקת בעצב העין. כל פעם שתקפו אותה כאבים היא טופלה בסטרואידים. איש לא דיבר איתה על טרשת נפוצה. על מנת לממן את לימודיה עבדה כפקידה במשרד החוץ והגיעה לרמה של מנהלת לשכת סמנכ"ל לעניני אסיה ואפריקה. במשרד החוץ הכירה את מי שיהיה בעלה בחמישים השנים הבאות.
ב-1957 החליטה להרשם למשפטים וקיבלה תואר מוסמך למשפטים בשנת 1963, שנה לאחר נישואיה ובהיותה בהריון עם בתה הראשונה. שנתיים לאחר מכן, בהיותה בהריון עם בנה, היא עמדה בבחינות ההסמכה לעריכת דין ועסקה במקצוע מרבית ימיה. היא עבדה באגף כונס הנכסים הרשמי עד 1970, לאחר מכן מילאה מקום של מזכירת ועדת העבודה של הכנסת, מנהלת המשרד הירושלמי של ה"אגודה לארץ ישראל יפה" ושמונה שנים הייתה היועצת המשפטית של חברת החשמל במחוז ירושלים. בינתיים נולדו עוד שתי בנות. היא טענה לימים כי ההריונות עשו לה רק טוב.
אבל היא לא הסתפקה בכך. סקרנותה הגדולה ואהבתה ללימודי ארץ ישראל ותולדות האמנות הביאו אותה שוב לאוניברסיטה העברית לעשות תואר ראשון ושני בהיסטוריה ותולדות האמנות, ואף עברה קורס מורי דרך והדריכה כמה שנים עד שרגליה כשלו. היא גם השתתפה בעשרים השתלמויות של לשכת עורכי הדין והתמחתה בדיני משפחה. בעת שטענה בפני בתי משפט, התעקשה להופיע בעמידה בעזרת קביים למרות בקשות השופטים שתטען בישיבה.
הרופא הראשון שהציע לבדוק כיוון של טרשת נפוצה היה רופא בבית החולים "רוטשילד" בחיפה בשנת 1985. ב-1987, במהלך נסיעה עם בעלה לסידני, אוסטרליה, בעת ביקור אצל רופא לדיקור סיני, הוא אבחן טרשת נפוצה והאבחנה אושרה על ידי מ.ר.י. בבית החולים "אסותא" בתל אביב. היא טופלה תחילה על ידי פרופ. עמוס קורצ'ין וצוותו ב"איכילוב" ולאחר מכן שנים רבות על ידי פרופ. עודד אברמסקי וצוותו בבית החולים "הדסה" עין כרם. היא קיבלה רביף ופעמיים בשנה עברה טיפול בסולמידרול, מה שהיא קראה הטענת הבטריות שלה.
המחלה לא מנעה ממנה לשוב למקצוע עריכת הדין ולשמש מנהלת המחלקה לסיוע משפטי של משרד המשפטים במחוז ירושלים והדרום עד פרישתה ב-1994. בתקופה זו הייתה חברה בצוות המשפטי של שדולת הנשים ואף עסקה בהתנדבויות נוספות. לאחר יציאתה לגמלאות הייתה למעלה מעשר שנים מתנדבת ב"יד ריבה", היחידה לסיוע משפטי של "יד שרה". בנוסף על כך בשנים האחרונות היא גם התנדבה ב"כיוונים" ב"הדסה" עין כרם, במרכז לחיים עצמאיים בירושלים ונתנה יעוץ משפטי פרו-בונו עבור גופים אחרים כנעמת ווי"צו. כן הייתה חברה פעילה בחוג הירושלמי של האגודה לטרשת נפוצה.
מחלתה לא מנעה ממנה לנסוע בעולם (עם בעלה, בכסא גלגלים). היא טיפסה על המאצ'ו פיצ'ו בפרו, על האלפים בשוויץ, נסעה פעמיים בשנה לארצות הברית בעת ששתיים מבנותיה שירתו שם ובנה למד שם, וכל זאת בכסא גלגלים ובנחישות רבה מאוד. היא החליטה לא לתת למחלה להכתיב לה את החיים. באחת הנסיעות אף ייצגה את האגודה בכנס השנתי הבינלאומי בוונקובר.
בריאותה הדרדרה בעת נסיעה לשוויץ בספטמבר 2009. אירוע מוחי קשה בפסח 2010 גרם לה לאובדן שליטה ברגליה, בידיה, לאחר מכן נפגעו הדיבור והזיכרון. בימיה האחרונים עוד הכירה בקושי את ארבעת ילדיה ותשעת נכדיה שהתמידו לבוא לבקרה במיטת חוליה. לפני שנה וחצי ציוותה בכתב כי בבוא היום חייה לא יוארכו באמצעים מלאכותיים וכי גופתה תתרם למדע. רצונה כובד במלואו. היא נפטרה בביתה בגיל 74 כפי שרצתה וביקשה במפורש.
חייה מלאי העניין, הפעילות ובעיקר ההתמודדות העקשנית במחלה הם מופת לכל מי שסבור כי אין מה לעשות, ויש רק להיכנע למחלה זו. היא הוכיחה את ההפך.
פרופ. מירון מדזיני

אמא יקרה:

מילדותנו למדנו להכיר את המחלה הקרויה טרשת נפוצה. היו מצבי רוח, התקפים, דיכאונות, תרופות ובסוף גם טיטולים, הליכון ואחריו גם כיסא גלגלים. למדנו לחיות עם הנכות, עם כסא, עם מגבלות.
למדנו גם להוקיר ולהעריך את נחישותה להילחם במחלה, לא לתת לה להכניע אותה: להמשיך לעבוד, לצאת לסרטים והצגות, לנסוע בעולם, ללמוד ולהשתלם במגוון נושאים, לתת ייעוץ משפטי וייעוץ לחולי טרשת נפוצה. התפעלנו מעוז רוחה מהתעקשותה להאבק במחלה ולנסות להמשיך ולתפקד כאם: לבוא לימי הורים, לעשות ימי הולדת, לבקר במחנות צופים, לבקר בבסיסי צה"ל במהלך שירותינו בצבא. לימים, עשתה ככל יכולתה להיות סבתא פעילה: לזכור ימי הולדת ל תשעה נכדים, לחגוג חגים וימי הולדת בגנים.
הקשיים וההתמודדות סימלו את חייה שלך אמא. מותה השאיר אותנו, המשפחה, עצובים ומתגעגעים, ועדיין מוקירים את חייה המלאים.

הילדים: מרב, מיכאל, כרמל ומעין

ירמה מדזיני ז''ל (1936-2010)


אמא שלי תחסר לנו מאוד


אמא שלי, גיבורה שלי, למדתי ממך כל כך הרבה.

השרשת בי את ערכייך, נטעת בי כוחות ושאיפות, תמיד עמדת בגבורה מול תלאות החיים.

הפתעת פעם אחר פעם גם את הרופאים הכי בכירים אך הפעם לא יכולת עוד, כלו כוחותייך.

מגיל 8 בבתי חולים, שפן הניסיונות של הרופאים.

ובכל זאת, הבאת לעולם 3 ילדים כנגד כל הסיכויים, וזכית ל-7 נכדים מקסימים.

הלב הטוב והנדיב שלך, תמיד עזרת לכל נזקק, תרמת, ונתת כל מה שרק יכולת.

אמא שלי, בשנים האחרונות התקרבנו יותר, אהבתי לקחת אותך לטייל, לראות את הפריחה ביערות ואת השקיעה בים.

אהבנו למלא יחד תשבצים, התחברנו בהרבה רבדים, תמיד היו לך פתגמים חכמים, ולמרות שלא היה לך מזל ללמודים גבוהים היית חכמה הרבה יותר מאלה שלמדו.

אמא שלי, היום את הולכת לנוח, זהו, לא יכאב לך יותר, לא תציק לך הצינורית של החמצן. לא יפריע לך דבר.

אנחנו נשארנו כאן, נתפלל שמנוחתך תהיה בגן העדן.

תחסרי לנו מאוד, את כבר חסרה.

רינת שדה , חברת אגודה

מזל מנטין ז''ל


ההספד שנשאה שרהל'ה לרוקסנה, בלווייתה


יום א', י"ג בניסן תש"ע, 28 מרץ 2010, ראש העין

רוקסנה,

26שנים אנחנו מכירות. 26 שנים של חברות אמיצה שידעה עליות ומורדות, אך משהו חזק חיבר בינינו ומצאנו את דרכנו ביחד .

עברנו חוויות רבות. רגשות, שמחה, עצב, טיולים, ילדים, חגים, מחלות, שמחות, חתונות ושיתפנו זו את זו כמעט בכל.

את היית בת יחידה ומשפחתך הייתה קטנה, אך יצרת סביבך משפחה של חברים, חיזקת קשרים עם משפחתו של אריה ואימצת לחיקך את הדודים ובני-הדודים. במהלך השנים, הפכתם את, אריה, והילדים לחלק ממשפחתנו המורחבת.

ידעת ליצור קשרים ושיחה עם כל אדם סביבך מקטון ועד גדול. עם מנקה הרחוב, השיפוצניק, הפקידה, הרופא, המנכ"ל...

אהבתך לבעלי חיים הייתה ללא גבולות ובליבך הרחום אספת אלייך את כל חתולי הרחוב ששוטטו בהנאה רבה ב"גינה של רוקסנה". טיפחת והשקעת אהבה בכל צמח ששתלת והשושנים בגינתך היו לשם דבר.

נהוג לשבח אדם במותו. אז נכון, כל הקלישאות נכונות לגבייך! היית בעיני אישה נאה, אצילית, חכמה, קשובה, מפרגנת ומעודדת. נהנית מאוכל טוב, הבנת בסוגי בשרים, נהנית מיין או ליקר טוב וידעת לצחוק מהחיים.

היית צנועה, לא אהבת גינונים וטקסים, נאמנה לעצמך וכמעט תמיד, לא היה איכפת לך מה אומרים.

יכולת להיות מספרת סיפורים. הייתי שומעת אותך בשקיקה מספרת על המשפחה ברומניה, על החיים

האחרים שהיו לך שם, על ההישרדות והעלייה לארץ.

היית בעלת ידע בנושאים רבים. רפואה, ביולוגיה, היסטוריה, אומנות, בעלי חיים.

יכולת להשכיל, ללמוד ולעסוק בתחומים רבים, אך את בחרת להיות אשת בית, אמא ליניב ולסיוון.

אמא שמתגאה בהישגיי הילדים, עומדת תמיד לצידם ונותנת כוח לנוע קדימה.

היית בת נפלאה לאמך ועל אף הקשיים הרבים, טיפלת בה במסירות ובנאמנות. אך יותר מכל, בחרת והעדפת להיות אשתו של אריה. למענו ויתרת, למענו עשית, עליו שמרת, גוננת והלכת באש ובמים.

אהבתך ומסירותך הייתה ללא קץ. היית מחכה כל יום לאריה שיצלצל ויודיע שהוא בדרך הביתה מהעבודה וממתינה לו עם ארוחה חמה. מלטפת, מרגיעה ומנסה תמיד לשמור על שלום בית.

אריה ורוקסנה, רוקסנה ואריה.

__________________________________

רוקסנה,

בכל ימי חייך, שמת את עצמך ואת רצונותייך בשורה האחרונה והנה לפתע בנקודת הזמן הכי לא צפויה במשחק החיים, שלא מרצונך היית במרכז הבמה.

במהירות כה רבה חדרה לגופך המחלה הארורה. בתקופה כל-כך קצרה לא נותרה כל תקווה.

ואת היית אופטימית, חזקה. סבלת באצילות ובגבורה כאבים איומים, פיסיים ונפשיים כאחד, עד שלא יכולת! נדהמנו היינו המומים ונאלמנו דום. הייתכן !?

לו רק היית איתנו, היית מספרת על יניב וסיוון שישבו לצידך יומם וליל, טיפלו דאגו ולא משו ממיטתך.

על אריה, שבמסירות נפש, בעדינות ובאהבה רבה, טיפל בך עד רגעך האחרון. ליטף, נישק, כיסה, ניסה להקל ודאג בלי סוף.

ואני, מבקשת אני סליחה, על שבאתי לבקר ולא ידעתי מה לומר, לא ידעתי איך לעודד. השתתקתי. לא נתקעו לי המילים. לא היו מילים בפי ורק מלמלתי "יהיה בסדר, את יום ההולדת שלך ב 13 במרץ, נחגוג בבית".

ובלב הרגשתי שלא הכל בסדר וקיוויתי שאולי יקרה נס ושוב לא ידעתי מה לומר, רק הבטתי בך בעצב עמוק, וידעתי שאני מאבדת חברה, בת משפחה, אשת סוד, אישה יקרה ואהובה.

תמו סבלך ומכאובייך. נוחי בשלווה.
נזכור אותך תמיד.

רוקסנה ז''ל

כאמל עזאם ז''ל


אודות חייו של כאמל עזאם


פרטים אישיים:
שם- כאמל
משפחה- עזאם
תאריך לידה- 28/7/1966
מצב משפחתי- נשוי לבת דודו (מצד האב) סמירה, ולו ארבעה ילדים (כרם, לבנא, את'אר, רביע)

פרטי חייו:
נודע בטוב ליבו וחמלתו הרבה כלפי בני משפחתו.

נודע באצילותו ואבירותו כלפי כל סובביו, וגילה אצילות רבה כלפי בני ביתו ולא קימץ עליהם בדבר. כן היה אציל כלפי סובביו, ולא התרשל בחובתו כלפי איש, אלא היה מוסיף ומגדיל באצילותו כלפי קרובי המשפחה מעל ומעבר.

היה אדם רחום כלפי ביתו את'אר שסבלה מבעיות בריאותיות. כן היה רחום כלפי חבריה במוסד בו היתה (מוסד לבעלי צרכים מיוחדים), והיה נוטל עבורם מתנות כשם שנטל לביתו, ויותר.

מתוך טוב ליבו ומתוך רחמיו יסד קרן תרומות על חשבונו הפרטי במוסד בו לומדת ביתו את'אר.

כל אימת שנודע לו על אגודות ומוסדות האוספים תרומות לסיוע לאנשים נזקקים ואנשים הסובלים ממחלות, היה חש לתרום להם.

היה אדם האוהב לעזור לזולת, ופעם אחת, עת ערך בדיקה רפואית בחיפה, עם שובו מהבדיקה, ראה אדם קשיש נושא חפצים כבדים. רחמיו נכמרו עליו והוא לקח אותו לביתו, למרות שאינו מכיר אותו ואינו מהעיר שלו; והיה אדם רחמן האוהב לעזור לזולת.

היה אדם ארך רוח מאוד, וסבל באורך רוח את מחלותיו שאחר זולתו לא היה יכול לסבול. וחרף כאביו ויסוריו הרבים לא שמענו אותו יום אחד מתמרמר או אומר את המילה "אח", כי אם להיפך, היה נאבק להתעלות על כאביו ונותר מחייך לסובביו. כאשר סבל פעם אחת ממחלה חמורה (סרטן) והיה מרותק למשכבו, לא נלאה מלקבל את פני האורחים בעצמו, אלא עמד ובירך אותם לשלום ואפילו ליווה אותם לרכביהם חרף כאביו העזים. * היה אדם האוהב להקדים קיום חובה לכל, וכשנפטר אחד משכניו הגיש כאמל ארוחת צהריים למשפחת המנוח מיד לאחר תום הקבורה, ותמיד היה הראשון להקדים קיום חובה.

היה אדם האוהב אנשים ואוהב לארחם בביתו, ויכולת לראותו יושב בחצר הבית ומזמין את מי שעובר לידם.

היה רחמן מאוד כלפי בני משפחתו וקרוביו, וכשחלתה אימו הזקנה, בנה קומה עבורה בביתו ושיכן אותה עימם, והיה רחום מאוד כלפיה.

היה תמיד ניצב לצד בנו הגדול, ממלא את צרכיו ועוזר לו בכל העניינים.

לפני מספר שנים חגגו השכנים את חתונת בנם, וטקס החתונה התקיים במלואו, בביתו, כולל ארוחות בוקר וצהריים. ביום החתונה בעת ארוחת הבוקר חש כאמל כאב עז ופונה באמבולנס לביה"ח, ושם החליטו לערוך לו ניתוח לב פתוח. טרם הוכנס לחדר הניתוחים, ציווה את אשתו וקרובי משפחתו להשלים את קיום החתונה בחצר ביתו, ושלא תהא התרשלות בקיום המוזמנים את חובתם. אפילו בעת הימצאו בחדר טיפול נמרץ חשב על האחרים. לאחר יומיים, עת התעוררופגה אצלו השפעת סם ההרדמה, שאל מיד לפני הכל על החתונה ואם הכל התנהל כשורה וכראוי. דאגתו היחידה היתה לוודא שהחתונה התנהלה כיאות בביתו.



הודעה על פטירתו של חברנו כאמל עזאם זכרו לברכה

בשם אלוהים הרחמן הרחום
הוי הנפש השלווה שובי אל אלוהייך
שבעת רצון ורצויה. ובואי בתוך עובדי
ובואי בתוך גני. צדק אללה העצום. בלב מאמין בגזרת האלוהים וגורלו, ובצער ועצב רב נודע לנו בקבוצת התמיכה של הטרשת הנפוצה בנצרת וסביבתה על מותו של חברנו כאמל עזאם שלעולם לא נשכחו ולא נשכח את חיוכו.
הוא הלך לעולמו ללא שהות לאחר מאבק עם המחלה וחטפה אותו יד המוות מבין בני משפחתו אל נחלת השקט וההנאה.

מוסטפא והקבוצה מנצרת וסביבתה
אנג'לה מאהלי


הודעה על פטירתו של חברנו כאמל עזאם זכרו לברכה

בשם אלוהים הרחמן הרחום
הוי הנפש השלווה שובי אל אלוהייך שבעת רצון ורצויה.
ובואי בתוך עובדי ובואי בתוך גני. צדק אללה העצום.
בלב מאמין בגזרת האלוהים וגורלו.
כאמל הצטרף לקבוצה שלנו בנצרת ב-27/3/2008.
הוא נכנס לאולם וחיוך על פניו. החיוך ליווה אותו כל הזמן.
דאגתו הייתה לרעייתו הנאמנה סמירה ולילדיה.
הוא הביע כל הזמן דאגה לבני משפחתו.
מותו היה מכה קשה לכולנו, הוא היה חבר של כולם, וכולם אהבוהו לעולם לא נשכח אותו ירחם עליו האל ויאריך את ימי בני משפחתו.
הפגישה האחרונה שהוא השתתף בה נועדה לציון שנתיים להצטרפותו לקבוצה וזאת הפכה ליום הפרידה ממנו.

מוסטפא והקבוצה מנצרת וסביבתה
אנג'לה מאהלי

הודעה על פטירתו של חברנו כאמל עזאם זכרו לברכה

ב-22/6/2009 נפגשנו בפעם החמישית
המפגש היה נחמד מאוד שכן חברנו כאמל המנוח חזר אלינו לאחר היעדרות ושהיה ממושכים בבית החולים.
כשכאמל נכנס, כולנו שמחנו הוא חייך והיה שמח מאוד.
הוי חברנו, איך נשכחך?
דמותך תמיד מולנו, איך שבאת והבאת ממתקים ומשקאות וכולך שופע שמחה ואהבה.
לא נשכח את הטיול שהקבוצה קיימה בנהרייה.
לא אשכח שישבת מולי במסעדה ושאלת אותי כל הזמן: אום סובחי, את צריכה משהו?
והייתי משיבה לך: תודה, הכל בסדר.
ירחם האל עליך חברנו כאמל עזאם ויהיה גן עדן משכנך.
מי שהוליד לא מת

אנג'לה מאהלי


תודה והוקרה ממשפחת כאמל עזאם, ירחם עליו האל ונוחו עדן

ג'נין היקרה,

ברצוני להביע את תודתי והוקרתי על ביקורם של חברי קבוצת התמיכה מנצרת שהם חבריו של בעלי, כאמל.

תודה שבאו להביע צער על פטירתו של כאמל

הביקור היה חם ויקר לנו הם דברו על אהבתם והכבוד שרחשו לכאמל ויחלו לנשמתו שלום ושלווה לעד.

אנג'לה מאהלי



הודעה על פטירתו בטרם עת של יוסף סלים אשקר זכרו לברכה בנו של החבר סלים אשקר


בשם אלוהים הרחמן הרחום הוי הנפש השלווה שובי אל אלוהייך שבעת רצון ורצויה. ובואי בתוך עובדי ובואי בתוך גני. צדק אללה העצום.
בלב מאמין בגזרת האלוהים וגורלו, ובצער ועצב רב נודע לנו בקבוצת התמיכה של הטרשת הנפוצה בנצרת וסביבתה על מותו בטרם עת של יוסף אשקר, בנו של חברנו סלים אשקר שהלך לעולמו ללא שהות וחטפה אותו יד המוות מבין בני משפחתו אל נחלת השקט וההנאה.

מוסטפא והקבוצה מנצרת וסביבתה
אנג'לה מאהלי



יקירנו סלים אשקר, האל ישמור עליך


ב-27/3/2008 נפגשנו לראשונה זה היה בפגישת הבכורה של קבוצת התמיכה לחברי הטרשת הנפוצה בנצרת וסביבתה. מאז, אנחנו מכירים את החבר סלים אשקר. הוא היה אדם רגיל שדיבר על מחלתו אך תמיד הודה לאל על מה שיש לו. הוא עודד אותנו להתמודד עם המחלה וסיפר לנו על מכשיר התרגילים שיש לו ועל התועלת שהוא מפיק ממנו למצב בריאותו. עם הזמן, מצבו הנפשי השתנה ומאז, ראינו שהוא דואג, כל יום עוד יותר. הוא היה כאילו שאינו עמנו. נודע לנו, שבנו, יקירו, יוסף חולה ונמצא בבית חולים.

יוסף שהה שם שנה וחצי אך הרופאים לא יכלו לגאול אותו מייסוריו. שם גם עברו ימיהם של חברנו סלים ורעייתו אשר השאירו את שאר הילדים ושמרו מקרוב על בנם יוסף החולה עד שנפטר בטרם עת. ירחם עליו השם ונוחו עדן


אנג'לה מאהלי



פרח נבל


אל רוחו של יוסף סלים אשקר המנוח, בנו של חברנו סלים אשקר.
בשם אלוהים הרחמן הרחום, הוי הנפש השלווה שובי אל אלוהייך, שבעת רצון ורצויה.
ובואי בתוך עובדי ובואי בתוך גני. צדק אללה העצום.
הלב מאמין בגזרת האלוהים וגורלו.
ימים ולילות חולפים כשנים.
הלב קורע מכובד הפרידה,
וייסורי הגעגועים העזים.

הוי יוסף היקר, הבן היפה שעלה השמיימה.
המילים חלשות מלהביע את עצב ליבנו
הוי יקר שלנו, קולך המלאכי ניגן בבית
נזכור אותך בימים ובלילות
היית מופת לילדים בבית ובבית הספר
הדמות שלך תישאר בזיכרוננו ובמצפוננו.
אלוהינו, מלא את ליבנו סבלנות וניחומים.
מאללה אנו באים ואליו אנו שבים.
ההורים השכולים.
סלים אשקר ומשפחתו.

אנג'לה מאהלי


גילה מדר ז''ל

ירמה מדזיני ז''ל (1936-2010)

ירמה מדזיני ז''ל (1936-2010)
ירמה מדזיני ז''ל (1936-2010)


שמי אופיר קופרמן, בן 27, חולה בטרשת נפוצה משנת 2002 אבי – בצלאל (צליק) קופרמן ז"ל נפטר בגיל 61 באופן פתאומי ב- 21 לאוגוסט 2007, כתבתי לו מכתב והייתי רוצה לשתף את כל חברי האגודה ובני משפחותיהם
ולאחל לכל בית ישראל בריאות ואושר.

11/12/2007- יום הולדת 62 לאבא ז"ל

לאבא ,

כשהייתי קטן אמרת לי שגברים לא בוכים, עכשיו אני מנסה, אבל לא מצליח להפסיק לבכות..

הלכת לעולמך אחרי שליוות אותי במשך 26 שנה, עשינו הרבה ביחד, ראינו שמענו אכלנו צחקנו וחשבנו.

אני מודה לך. שהיית גאה בי, שחייכת, שדיברת, שהיית בחיי ונתת לי כוח.

אני גאה בך.בדרך שלך – באופטימיות, בחיוך, באהבה וברצון ללמוד ולדעת.

תכלית העולם הוא אדם ישר וטוב, בכל דבר שאני עושה אני שם לנגד עיני את הדרך שהתוות לנו ואני מכבד את האדמה שכל כך אהבת.
היית בחיינו כמו סלע, כמו עץ אילן עם שורשים עמוקים וצמרת גבוהה, אנחנו נשמור על אימא, וחשוב באותה מידה נשמור אחד על השני.
אין מילים שיכולות לסכם את מה שלימדת אותנו .. זו היא דרך חיים, אמונה, ואהבת אדם.

לא היית רק גבר, בעל, אבא ומורה טוב לחיים, היית יותר מכל דבר בן-אדם, היה לך לב רחב ובגללו חשבת שלכולם לב כמו שלך, במילותיך האחרונות נתת לי כוח וכיוון לחיים ואני מקווה לפעול בדרכך.

אני שמח להיות הבן שלך, בהצלחה בהמשך הדרך,
הבן שלך - אופיר אברהם דוד קופרמן

תהלים כג -
מזמור לדוד, יהוה רעי לא אחסר: בנאות דשא ירביצני, על-מי מנוחות ינהלני: נפשי ישובב, ינחני במעגלי-צדק למען שמו: גם כי אלך בגיא צלמות לא-אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמני: תערוך לפני שולחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה: אך טוב וחסד ירדפוני כל-ימי חיי, ושבתי בבית יהוה לאורך ימים.


אנו מודיעים בצער רב על פטירתם בטרם עת:
• אפרת פורת ז''ל
• פנינה באום ז''ל

יהי זכרם ברוך

לו אך יכלו אהובנו ואלה שאנו כה זקוקים להם –
להיות עמנו לעד.
אולם למרות כמיהתנו העזה, אי אפשר שכך יקרה, מדוע?
איננו יודעים, לעולם לא נדע.
זהו המסתורין הגדול של החיים.
כל שבידנו לעשות הוא להוקיר את אהובינו,
עד לבוא הרגע, הרגע שאין מנוס מבואו,
שבו הם נלקחים מעמנו.
ואז מוטל עלינו, כעל כל הדורות שחלפו,
לבכות את אלה שאבדו לנו ולהמשיך בחיינו.
ובעשותנו זאת אנו נמצא סעד בידיעה שמשהו מישותם נותר
משהו נישא עמנו כל עוד נשמת חיים באפינו.
ומתוך כך אנו שבים ומוצאים כח ואומץ, נחמה ותקוה.

י.ע. על פי הרב סנדי רייגנס

-------------------------------------------

לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַחַת הַשמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמות, עֵת לִבְכות וְעֵת לִשחוק,
עֵת סְפוד וְעֵת רְקוֹד.

קהלת ג


כמה מילים לזכרה של נורית סגל ז"ל


אחד עשרה בספטמבר 05, כמה סמלי?
יצאנו להפלגה, נורית ונלו, זהבה ואנוכי.
בחמישה ימים וארבעה לילות
כמה דיבורים היו וכמה שיחות.
בעשר שנות הקבוצה במכון
לא היו דיבורים כאלה, בלב פתוח.
וראה זה פלא, כמה נכון
השיחות היו רגועות ובלב לא מתוח.
היתה הרגשה בלבבות
שנורית מחפשת להתנקות
כאילו רוצה למרק את נפשה
ולא הבינונו למה ובשל מה?
בחמש עשרה לחודש חזרנו בשמחה
וכבר היה רצון ותכנון להפלגה הבאה
בתשע עשרה לחודש, יום שני, בפגישה
כבר קיבלה נורית את כל התמונות.
ראינו אשה שמחה, מקרינה רצון חיים
התמונות מראות איך בלעה את הבילויים.
מי חשב ששבוע אחרי, היא פתאום תלך
ותשאיר את כולנו עם שאלות: איך? איך? איך?
כאבנו את לכתה, אנו כואבים גם עכשיו
בת משפחה אהובה נלקחה מאיתנו.
לא היה בינינו אחד שאותה לא אהב,
נורית חסרה לידינו, אבל היא לנצח בליבנו!

סמי כהן 5/9/72


לזכרה של נורית סגל, יהיה זכרה ברוך


אמא,
עברה שנה. שנה שחשתי שחיי הוקפאו כמו בסרט, כן, שוב חשבתי על עצמי ועל שעבר עליי בשנה האחרונה, בחוויות שחוויתי ברגשות שחשתי, אך היום, באמת ובתמים אני יכולה לומר שהשנה האחרונה הייתה כולה אודותייך.

המחשבות שלי, החלומות שלי, הרצונות שלי, האהבה שלי - הכל עסק בך.
כרעם ביום בהיר, הבחנתי אני, ביתך הקטנה בבן אדם שהיית. מלבד האמא והרעיה, אלא את, כהוויה - כנורית סגל - ממש אייקון ציבורי. הדברים שלצערי נגלו אליי רק במהלך השבעה ולאחר מכן, לא הפסיקו להפתיע אותי. כמה אנשים הכירו צדדים בך שלי לא יצא או שלא תמיד הייתי זמינה להכיר ולראות .

שלא יהיו טעויות, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב. המחשבה שלא תהיי חלק פעיל מחיי מעתה ואילך היא בלתי נסבלת, כי תמיד, אבל תמיד אני חושבת מה היית אומרת או איך היית מגיבה ואיך אני מגיבה אלייך מנגד - סביר להניח בעצבים, אבל מה חדש...

אמא- אמא שלי שהלכה ולא תחזור לעולם, תמיד תישארי בליבי ובמחשבותיי.

החרטות, האינטימיות שנוצרה בעל כורחה, המילים שלא נאמרו לעולם בינינו, הכל נדחס לכמה שעות אחרונות של חסד בבית החולים בהן חלקתי איתך את מחשבותיי, התנצלתי, אהבתי, הייתי.

לרגע לא חשבתי שבאמת תרפי, גם לא ברגעים בהם צפיתי מהצד חסרת אונים, צפיתי בך נאבקת לעוד נשימה ועוד אחת - לא מוותרת, כמו תמיד, כמו תמיד.

- לא רציתי לראות, לא רציתי לשמוע ובטח שלא להאמין. הצליל במכונה הארורה הזו - רצוף וקר. וכולנו היינו איתך, מסביבך, אוהבים יותר מתמיד, הייתי נותנת הכל בשביל עוד רגע, בשביל עוד חיבוק, דבר שהפך אצלנו ל"הרגל מגונה" בתקופה האחרונה, לראשונה בחיי חיבקתי אותך אמא. בכאב הכי גדול שלך - אני הייתי כאן לצידך - מחבקת, מנסה לנחם אבל לא ממש יודעת מה לומר, איך מעודדים את אמא, שאומרת לך שהמצב לא טוב? כשהבן אדם שמסמל עבורי חוזק ויציבות מתחיל לפקפק ? מה עושים לעזאזל?? את היית תמיד החזקה - אחרים היו מוותרים בשלב מוקדם יותר על החיים אבל את נשארת איתנו, בחרת בחיים וחיית אותם עד הרגע האחרון, עד תום, עד ההוראה האחרונה, עד הברכה האחרונה, הנשימה האחרונה.

אמא, לעולם לא תשכחי, זיכרונך, היותך, חקוקים היטב בזיכרוני ובזיכרוננו - משפחתך, אבא, הילדים והנכדים שמזכירים אותך ללא הרף, ללא הרף, אמא, את קולטת??

זהו לא מכתב סיכום כי רבת פעלים היית וצדדים רבים בך שלא נגלו תמיד לעיני הכל- הרעייה, האמא, הסבתא, הבת, המתנדבת, החברה, היועצת ועוד הרבה שכאלה.

המצבה היא רק סמל, רוחך מלווה אותי, אותנו תמיד - את חקוקה אצלנו לעד.

תמיד תהיי אמא שלי.
אני אוהבת אותך.
מילה קטנה לילדי חולי הטרשת:
אני את אימי איבדתי הרבה לפני מותה, לא התייחסתי תמיד לחומרת המצב כי אמא שלי בחרה להראות לי צדדים חזקים בה ולא תמיד להראות כמה כואב וכמה מייאש יכולים להראות הדברים לפעמים.
היו חכמים, תמכו בהוריכם, עזרו גם שלא תמיד מתחשק ואין כח והנה באה הקלישאה הגדולה מכולם, תהיו איתם, תחוו איתם תמצו איתם ואותם כי אין לדעת מה יוליד לו יום, במיוחד עם המחלות הארורות הללו.
כל מה שנותר לי היום זה המחשבות, התהיות - מה היה אם.. תחסכו את זה מעצמכם ותנו מה שיש עכשיו, היום!
ראיתי את דמעתך: ישעיהו לח, ה




החוג הירושלמי לטרשת נפוצה

החוג הירושלמי לטרשת נפוצה
בימים אלה ניפרד מאתנו,
באופן פתאומי, חברנו הוותיק יוסי ברזני.
יוסי היה דמות מיוחדת, מאז הצטרף לקבוצתנו, לפני כעשר שנים, לא החסיר ולו מפגש אחד.
זכורה לי הופעתו המרשימה במדי צבא, כאשר שרת עדיין כקצין קבע בצה"ל,
מלא אופטימיות וחיוך תמידי על פניו.
יוסי העשיר את קבוצתנו בדעותיו שהיו תמיד חיוביות ובמעורבותו בכל נושא שעלה.

נזכור את יוסי בחיוכו ובאמרת הכנף הנצחית שלו: "השבח לאל".
יהי זכרו ברוך.
מאת: מרגלית לב,
רכזת החוג הירושלמי


מותו המפתיע של יוסי ברזני ז"ל, חבר החוג הירושלמי לטרשת נפוצה הכה את כולנו בתדהמה ובעצב רב.

חלפו מספר ימים מאז מותו והלב עדיין מתקשה להאמין שיוסי נפרד מאתנו לצמיתות וכי הקבוצה תצטרך לפעול ללא נוכחותו השקטה, הנעימה והחייכנית.

יוסי נכלל בין חבריה המייסדים של הקבוצה הירושלמית ורבים מחברי הקבוצה הלכו איתו כברת דרך ארוכה שנמשכה לא פחות מעשרים וחמש שנה.

הקבוצה עבור יוסי היתה, ללא הגזמה, עולם ומלואו. יוסי ראה בחברי הקבוצה את חבריו לחיים ואת מפגשי הקבוצה העריך כחלק בלתי נפרד משגרת חייו. נוכחותו בקבוצה היתה דבר מובן מאליו ולהוציא ימי מחלה ואירועים יוצאי דופן הקפיד להשתתף בכל המפגשים.

במהלך השיחות הרבה לספר בגאווה ובאהבה רבה על פגישותיו עם שתי בנותיו מנישואיו הקודמים המתגוררות בארצות הברית. אירוח הבנות הציף אותו באושר ושימש עבורו תמיכה ופיצוי על ימים רבים של בדידות וגעגועים.

יוסי העריך מאוד את הוריו ולא פעם הזכיר את התמיכה הרבה שהוא מקבל מהם על אף גילם המבוגר.

הקבוצה שימשה עבור יוסי מקום לחלוק בו את התלבטויותיו וקשייו בנושאים אישיים ואלה היו לא מעטים. יוסי העריך את דעותיהם של חבריו לקבוצה והיה מלא תודות על עצה טובה שקיבל ועל תשומת לב שניתנה לו.

יוסי ידע להקשיב, הקרין חום, אהבה ואופטימיות וגם בימים קשים כשנשאל לשלומו, הקפיד לענות בחיוך; "טוב מאוד השבח לאל".

גישתו החיובית לחיים הזמינה תגובות דומות מצידם של האחרים וכולם הקפידו לחלוק לו כבוד ואהבה.

מותו של יוסי הוא אבדה קשה לכולנו והלוואי והזיכרונות הנעימים שהותיר ישמשו לבני משפחתו, לקרוביו ולנו נחמה פורתא.

ד"ר אברהם לוי, מנחה קבוצת ירושלים


יוסי ברזני, ז"ל


יוסי ברזני ז"ל חלה בטרשת נפוצה בגיל צעיר, בזמן שעבד כבוחן טנקים בצבא קבע, והיה נשוי ואב ל- 2 בנות קטנות.
המחלה פגעה ביוסי מכל הכיוונים, וגרמה לשינויים הן בעבודתו והן במצבו המשפחתי.
יוסי היה חולה כ- 02 שנה, רוב הזמן היה לבד בירושלים (הוריו ואחיותיו גרים בשפלה). הוא פנה להוראה; בהתחלה נתן שיעורים פרטיים בהתנדבות, ומאוחר יותר התחיל ללמוד בסמינר דוד ילין, בעזרת השקום בביטוח לאומי, ובמקביל התחזק בדת. שני אלה עזרו לו, לדבריו, להתמודד עם המחלה. השנים האחרונות היו קשות מאוד עבור יוסי והמחלה הכתה בו פעם ועוד פעם, אבל הוא לא נשבר.
הוא נלחם והצליח להישאר אופטימי.
יוסי נפטר בשנתו.
מת מות נשיקה.
ינוח בשלום על משכבו.

דרורה קדרון

 

[ עמוד הבית | רישום לאגודה | לוח מודעות | מידע ויעוץ | אירועים ]

יצירת קשר עם האגודה הישראלית לטרשת נפוצה